החלטה בתיק רע"ב 5898/10

רקע

א.                  בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופט א' ביתן) בתיק עת"א 18271-04-10 מיום 1.6.10, בגדרו נדחתה עתירת המבקש - שהוגשה כעתירת אסיר - לקבלת הצהרה עקרונית, לפיה אסירים רשאים להגיש עתירות אסיר משותפות. יצוין, כי מדובר בעתירה כללית, ולא תואר בה מקרה מסוים שבו עלה צורך בהגשת עתירה משותפת. 

ב.                  בית המשפט קמא דחה את עתירת האסיר, בנימוק שאינה מעלה שאלה קונקרטית בה נדרשת הכרעה. צוין, כי עתירה - הדעת נותנת כי הכוונה לעתירה ספציפית - שתוגש בהקשר זה תיבחן לגופה, ובמידת הצורך, יתקיים בה דיון ותינתן החלטה, אך אין מקום ליתן החלטה עקרונית בשאלת הפרוצדורה האפשרית להגשת עתירת אסיר מעין זו. כלפי החלטה זו הוגשה הבקשה הנוכחית.

הבקשה

ג.                    בבקשה נטען, בין היתר, כי אין למנוע הגשת עתירת אסיר משותפת, ככל שנתבקש בה סעד משותף או שהיא נוגעת להחלטה מינהלית הנוגעת למספר אסירים. נטען גם, כי יש להשוות בין עתירות אסירים להליכים אחרים, וביניהם עתירות לבית המשפט הגבוה לצדק בהן ניתן לצרף מספר עותרים חרף לשון היחיד הננקטת בתקנות. לגישת המבקש, מדיניות המשיב עלולה לפגוע בזכות הגישה לערכאות, משום שישנם אסירים שיימנעו מהגשת עתירה אם ייאלצו להתמודד עם ההליך המשפטי לבדם. צוין, כי במקרים מסוימים חורגות מזכירויות בתי המשפט מסמכותן, ומסרבות להעביר עתירות אסיר המוגשות על ידי מספר אסירים. לטענת המבקש, שאלות אלה ונוספות הן עקרוניות, ובעלות השלכות החורגות מעניינו האישי של המבקש, ועל כן יש ליתן רשות ערעור במקרה זה. המבקש העלה גם טענת אפליה כללית, לפיה נוהג המשיב איפה ואיפה בין אסירים מיוצגים לאסירים שאינם מיוצגים; אך יצוין כבר עתה, כי המבקש לא הצביע על מקרה קונקרטי בו נדחתה עתירת אסירים בלתי מיוצגים והתקבלה עתירה דומה שהוגשה על ידי אסירים מיוצגים, ומכאן הקושי להידרש לטענה זו (ראו בג"ץ 8918/03 חסן נ' ועדת משנה לפיקוח, מועצת התכנון העליונה (לא פורסם)).

ד.                  לשיטת המשיב דינה של הבקשה להידחות, מן הטעם שהיא תיאורטית ואינה מבוססת על מסד עובדתי מסוים. המשיב מציין בתגובתו, כי על מזכירויות בתי המשפט, כגוף התומך בעבודת השפיטה, להצביע בפני הצדדים על פגמים שנפלו בכתבי בי-דין המוגשים באמצעותן, אך ככל שמגישי העתירה  עומדים על כך, מועבר הנושא להכרעת בית המשפט.

דיון

ה.                  לאחר העיון אין בידי להיעתר לבקשה בכללה. כפי שיפורט, עתירות אסיר נועדו לאפשר הפעלת ביקורת שיפוטית על החלטות הרשות המינהלית, ואילו בענייננו לא הצביע המבקש על החלטה מינהלית מסוימת הטעונה ביקורת, ותחת זאת ביקש הצהרה עקרונית צופה פני עתיד. מכאן שמדובר בבקשה תיאורטית, וכידוע בית משפט זה אינו נוהג לדון בשאלות כאלה, אלא בנסיבות חריגות שאינן מתקיימות במקרה זה (רע"ב 7850/99 סמסאן נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסם); רע"ב 5497/05 סוויסה נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסם)). על אף האמור ומעבר לצורך הקונקרטי, אדרש לפרשנות סעיף 62א לפקודת בתי הסוהר (נוסח חדש), תשל"ב-1971 (להלן פקודת בתי הסוהר), ולוא לשם הגברת האחידות בנושא זה.

על עתירות אסירים

ו.                    אסיר הרואה עצמו נפגע מהחלטת הרשות בעניינו, רשאי לעתור לבית משפט ולהעמיד את ההחלטה לביקורת שיפוטית. לביקורת זו חשיבות יתרה, מקום שעסקינן בהחלטות המשיב ונציגיו בעניינם של אסירים, וזאת נוכח הסמכות הרחבה המצויה בידיהם, המקיפה חלק ניכר מחייו של האסיר:

"הסמכות לנהל בית סוהר מקנה בידי הנציב, או בידי מנהל בית הסוהר, שליטה על חיי האסיר כל יום כל שעה, מבוקר עד בוקר, בכל אשר יעשה, בתנאי חיים קשים המחייבים משמעת חמורה. אין אדם שכפוף ותלוי ברשות מינהלית לשבט או לחסד כמו אסיר. ואין רשות שמכתיבה אורחות חיים לאדם כמו שירות בתי הסוהר. לרשות מינהלית רגילה יש סמכות נקודתית, לעניין מסויים בתנאים מסויימים, ואילו לנציב בתי הסוהר או למנהל בית סוהר יש סמכות גורפת ונמשכת" (עע"א 7440/97, רע"ב 6172/97 מדינת ישראל נ' גולן, פ"ד נב(1) 1, 8-7, מפי השופט זמיר)

(ראו לעניין מעמדה החוקתי של חרותו האישית של אדם גם בג"ץ 2605/05 המרכז האקדמי למשפט ולעסקים (ע"ר) נ' שר האוצר (לא פורסם), פסקה 20 לפסק דינה של הנשיאה ביניש, וכן פסקה 11 לפסק דינה של השופטת נאור). דברים אלה אולי הם בחינת פשיטא, אך ראוי בכל עת לחזור ולאמרם; מקום שהאדם שולט בזולתו בכל מובן פיסי, ראוי שתהא בו בקרה של "גבוה מעל גבוה" "וגבוהים עליהם" (קהלת ה', ז'). התשתית הנורמטיבית להגשת עתירה כאמור, מצויה בסעיף 62א לפקודת בתי הסוהר שעל פרשנותו נסבה בקשה זו. בענייננו נטען, כי אין להפעיל פרשנות מצמצמת בקריאת הסעיף, ולאפשר הגשת עתירה משותפת למספר אסירים חרף לשון היחיד הננקטת בו. חוששני, כי המסקנה המתקבלת לאחר יישום המבחנים הנהוגים לצורך פרשנותו של חוק (בג"ץ 6427/04 גורודצקי נ' שר הפנים (לא פורסם)) - אינה תומכת ככלל בפרשנות המרחיבה המוצעת על ידי המבקש, אף כי יש לפרש את הוראות הפקודה באורח ליברלי, הוגן ואנושי, בשים לב שמדובר בחוליות חלשות בחברה, ורוב מלים אך למותר.

לשון החוק ותכליתו

ז.                    סעיף 62א לפקודת בתי הסוהר קובע:

"62א. עתירה

(א)   אסיר רשאי להגיש לבית המשפט המחוזי שבאזור שיפוטו נמצא בית הסוהר שבו הוא מוחזק (להלן בסימן זה - בית המשפט) עתירה נגד רשויות המדינה ואנשים הממלאים תפקידים על-פי דין בכל ענין הנוגע למאסרו או למעצרו" (ס' 62א(א) לפקודה) (ההדגשות הוספו- א"ר)

עולה השאלה אם בבחירתו לנסח את הסעיף בלשון יחיד, ביקש המחוקק למנוע הגשת עתירה משותפת על ידי מספר אסירים. סעיף 5 לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981 קובע, כי "האמור בלשון יחיד - אף לשון רבים במשמע, וכן להיפך". סעיף 1 לחוק הפרשנות מסייג את האמור בסעיף 5 בקבעו, כי הוראות חוק הפרשנות יחולו "אם אין בענין הנדון או בהקשרו דבר שאינו מתיישב עם חוק זה" (ראו גם בג"ץ 2458/01 משפחה חדשה ואח' נ' הוועדה לאישור הסכמים לנשיאת עוברים, פ"ד נז(1) 419, 424-423; רע"פ 3237/99 לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(4) 140, 144-143). שימוש בלשון יחיד בחוק אינו שולל איפוא פרשנות המייחסת את האמור גם לרבים, אך זאת בכפוף לכך שייחוס האמור לרבים יתיישב עם החוק ומטרתו - ובהמשך אכן נבחן אם הפרשנות המוצעת על ידי המבקש עולה בקנה אחד עם תכלית החוק. אך די להדגיש בשלב זה, כי לשון החוק איננה שוללת בהכרח את הפרשנות המוצעת.

ח.           לחיזוק עמדתו הפנה המבקש לתקנות סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק, תשמ"ד-1984 וציין, כי אף שהתקנות מנוסחות בלשון יחיד ("עותר") ניתן, בהתקיים תנאים מסוימים, להגיש עתירה על ידי מספר עותרים; ראו, למשל, לאחרונה בג"ץ 8634/08 אלחננוב ואח' נ' משטרת ישראל (לא פורסם). יוטעם, עם זאת, כי גם על הגשת עתירה משותפת חלות לעתים מגבלות - שחלקן עשויות לסייע גם להבנת ענייננו. כך למשל, יימנע ככלל בית המשפט מהתרת צירופם של מספר עותרים לאותה עתירה מקום בו הרקע העובדתי בעניינו של כל עותר הוא שונה, וזאת אף אם הסעד המבוקש זהה, להבדיל ממקרים שבהם יש זהות בנושא העתירה. הסיבה נעוצה בכך, שנדרשת בחינה פרטנית נפרדת לגבי כל עותר, בהתאם לרקע העובדתי הרלבנטי לגביו (בג"ץ 5850/00 קוטיק ו-17 אח' נ' שר הפנים (לא פורסם); בג"ץ 3667/00 אסולין ואח' נ' שר התחבורה (לא פורסם)). מגבלה נוספת על הגשת עתירה משותפת נובעת מהחשש, שצירוף עותרים רבים יכביד יתר על המידה על בירור העתירה (בג"ץ 3574/07 בשאראת נ' משטרת ישראל (לא פורסם)). לשון החוק - בפקודת בתי הסוהר מזה, ובתקנות סדר הדין בבג"ץ מזה - אינה שוללת את הפרשנות המוצעת על ידי המבקש, אך כפי שהוסבר, לשון החוק אינה חזות הכל, ויש לבחון אם פרשנות זו מתיישבת עם תכלית החוק - ולבחינה זו נפנה כעת.

ט.                 בטרם הוסף סימן ח'1 לפקודת בתי הסוהר (עתירות אסירים) בשנת תש"ם-1980 (ראו חוק לתיקון פקודת בתי הסוהר (תיקון מס' 5), תש"ם-1980) הוגשו עתירות אסירים לבית המשפט הגבוה לצדק; ואולם נוכח ריבוי העתירות תוקנה הפקודה, והסמכות לדון בעתירות אסיר הועברה לבתי המשפט המחוזיים (פרט לעתירות "הביאס קורפוס"). נקבע, כי העתירות יידונו בפני שופט דן יחיד (בהצעת החוק דובר על שלושה), ועל החלטותיו ניתן יהיה לערער, ברשות, לבית המשפט העליון. בדברי ההסבר נאמר, כי התיקון נועד לאפשר לאסיר לעתור בעניינים הנוגעים "לסדרים ולתנאים של החזקתו במאסר או במעצר". ראו הצעת חוק לתיקון פקודת בתי הסוהר (מס' 5) התש"ם-1980, הצעות חוקתש"ם, 99. מטרה זו אף עוגנה בלשון החוק עצמו, כאמור. במבוא להצעה נטען (עמ' 18), כי העברת הסמכות לבתי המשפט המחוזיים היא לרווחת האסירים, כי שם יתבררו עתירותיהם באופן ראוי יותר. הוסבר, כי נוכח ריבוי העתירות, וביניהם רבות העוסקות "בעניינים של מה בכך - ביקורים, מכתבים, אבידות קלות ערך וענייני משמעת" (כלשון הצעת החוק, שם), והעומס הכללי, לא היה בידי בית המשפט העליון להקדיש את הזמן הנדרש לבירור יסודי של טענות האסירים (ראו גם י' זמיר "השפיטה בעניינים מינהליים: הצעה לרפורמה" משפטים י"ז (תשמ"ז) 187, 190-189). אולי כאן המקום לציין, כי חוק בית משפט לעניינים מינהליים, תש"ס - 2000 לא הוחל כנתינתו על הליכי אסירים, ולא שונו תקנות סדרי דין (עתירות אסירים), תש"ם-1980, ועל כן, לכאורה הסמכות בעינה בבתי המשפט המחוזיים; אלא שבחוק שחרור על תנאי ממאסר, תשס"א-2001, נקבע לימים כי עתירה נגד החלטותיהן של ועדת שחרורים וועדת שחרורים מיוחדת (פרק ד' לחוק, סעיף 25(ב)) תוגש לבית המשפט המחוזי, אך בסעיף 28 נאמר - דבר שהוסף במהלך החקיקה ולא הופיע בהצעת החוק -  כי תוגש כעתירה מינהלית לפי הוראות חוק בתי המשפט לעניינים מינהליים, תש"ס-2000. ראו גם סעיף 5(4) לחוק בתי המשפט לעניינים מינהליים, הקובע כי בית המשפט לעניינים מינהליים ידון - בין השאר - ב"עניין מינהלי או עניין אחר שנקבע בחוק אומר כי בית משפט לעניינים מינהליים ידון בו, ובכפוף להוראות אותו חוק". אכן, בסעיף28 לחוק שחרור על תנאי ממאסר נקבע אשר נקבע, אך אין בכך לכאורה להחיל זאת מניה וביה על נושאים אחרים של עצורים או אסירים. נוצרה איפוא אנדרוגניות בין הליכי עתירות אסיר "רגילות" לבין אלה המוגשים נגד ועדות שחרורים, שראוי לטעמי כי המחוקק יתן עליה את דעתו כדי למנוע אי בהירויות ותקלות, מה גם שבתי המשפט המחוזיים דנים לא אחת בעצמם בהליכי עתירות אסיר (כמו בענייננו) כבית משפט לעניינים מינהליים, וכך הם מכתירים את פסק דינם, מה שאינו נהיר כלל.